מה היינו רואים אילו המוח לא היה מחליט בשבילנו?

אנחנו נוטים לחשוב שאנחנו רואים את המציאות כפי שהיא. אבל למעשה, הרבה לפני שאנחנו מספיקים להתבונן, המוח שלנו כבר מזהה, ממיין, מפרש ונותן משמעות.

שדה תעופה הוא לא רק רצפה, תקרה, אור, אנשים, קולות ותנועה. עבור אדם עם חרדת טיסה, הוא עשוי להיות כבר מהרגע הראשון "המקום שבו מתחילה הסכנה".

אבל מה קורה כשנכנסת לתמונה מצלמה?

לראות את מה שהעין הרגילה מחמיצה

ולטר בנימין הציע את המושג "הלא־מודע האופטי" (Optical Unconscious) כדי לתאר את האופן שבו הצילום והקולנוע מאפשרים לנו לפגוש רבדים במציאות שאינם נגישים לנו בהתבוננות הרגילה.

הוא השווה את פעולת המצלמה לפסיכואנליזה: כשם שהפסיכואנליזה חושפת תהליכים נפשיים שאינם גלויים לתודעה, המצלמה חושפת ממדים חזותיים שאינם נגישים לעין באופן רגיל.

תקריב מגלה מבנים שלא הבחַנו בהם. הילוך איטי חושף רגעים בתוך תנועה שנראתה לנו רציפה. חיתוך, בידוד, הגדלה ושינוי נקודת המבט הופכים את המוכר לפחות מובן מאליו.

המצלמה, במובן הזה, אינה רק מתעדת את מה שאנחנו רואים. היא משנה את התנאים של הראייה.

ומה קורה כשמשתמשים ברעיון הזה לרווחה נפשית?

כאן הרעיון של הלא־מודע האופטי פוגש את PhotoACT.

באופן כללי, אנחנו לא פוגשים את המציאות כדף חלק. אנחנו מגיעים אליה עם היסטוריה של למידה, זיכרונות, רגשות, ציפיות והתניות. בתוך השפה של ACT אפשר לחשוב על מצבים שבהם אנחנו נעשים דבוקים למשמעות מסוימת: המחשבה, הפרשנות והדבר עצמו כמעט מתמזגים.

• "שדה תעופה" כבר אינו רק מקום. הוא "סכנה".
• "דופק מהיר" הוא "משהו רע עומד לקרות".
• "מטוס" הוא "אני לא יכול לצאת מכאן".

PhotoACT אינו מבקש בהכרח להחליף את המשמעות הזאת במשמעות חיובית יותר. הוא מציע קודם כול להרחיב את שדה המפגש עם המציאות.

נחזור לאדם עם חרדת הטיסה שנכנס לנתב"ג. באופן טבעי, הקשב שלו עשוי להימשך שוב ושוב אל הסימנים הקשורים לאיום: לוח הטיסות, הבידוק הביטחוני, שער העלייה למטוס, תחושות הגוף והמחשבות על הטיסה.

עכשיו נכניס מצלמה.

מה קורה אם הוא מתחיל לחפש דווקא קווים? או השתקפויות?

מה קורה כשהוא מצלם את האור שנופל על הרצפה, את המבנה של התקרה, את המרווחים בין האנשים, את הצבעים, הטקסטורות, הצללים, הפרטים הקטנים שבדרך כלל כלל אינם נכנסים לתודעה?

שדה התעופה לא הפסיק להיות שדה תעופה, והחרדה לא בהכרח נעלמה. אבל החוויה כבר אינה מורכבת רק מ"אני במקום מסוכן ואני מפחד".

פתאום יש בה גם אור, צורה, חומר, מרחק, קצב, תנועה, צבע וסקרנות.

המצלמה כמכשיר להרחבת אפשרויות

וזו אולי אחת האפשרויות המעניינות ביותר שהצילום מציע בתוך PhotoACT.

המצלמה אינה חייבת לשכנע אותנו שהפרשנות שלנו שגויה. היא יכולה לעשות משהו אחר: להפריע לרגע לאוטומטיות שלה.

כאשר אני משנה מסגרת, מתקרבת, מתרחקת, מביטה מלמטה, מבודדת פרט או מחפשת משהו שמעולם לא חיפשתי קודם, אני פוגשת עוד מידע בתוך אותה מציאות.

במובן הזה, אפשר לקחת את רעיון הלא־מודע האופטי של בנימין צעד נוסף אל המרחב הטיפולי: המצלמה לא רק חושפת את מה שהעין אינה רואה בדרך כלל. היא יכולה ליצור מרווח בין הגירוי לבין המשמעות שכבר למדנו להצמיד אליו.

ובתוך המרווח הזה עשויה להיווצר גמישות.

• לא למחוק את הפחד.
• לא להוכיח שהמקום בטוח.
• לא לחשוב "חיובי".

אלא לגלות שהמציאות רחבה יותר מן הסיפור האוטומטי שיש לנו עליה.

זוהי אחת האיכויות הטיפוליות העמוקות של הצילום: הוא מאפשר לנו לראות עוד, לפני שאנחנו ממהרים לדעת מה הדבר שאנחנו רואים אומר.