כשהטיפול יוצא מהחדר: צילום בחיי היומיום

לפעמים מטופל נכנס לחדר ואומר לי:

חשבתי בדרך על מה נדבר היום

יש במשפט הזה משהו שתמיד גורם לי לחשוב.

לא משום שאני מצפה שמטופלים יחשבו על הטיפול כל השבוע. להפך. טיפול לא אמור להפוך לעוד משימה שצריך לזכור לבצע.

אבל אני כן שואלת את עצמי: האם משהו מהטיפול פגש אותו מאז הפגישה האחרונה?

• האם ברגע שבו עלתה החרדה הוא זיהה אותה קצת אחרת?
• האם בתוך ויכוח מוכר הוא הבחין לרגע בתגובה האוטומטית שלו?
• האם מול כאב הצליח להישאר עוד כמה שניות לפני שניסה להרחיק אותו?
• האם משהו גרם לו לעצור, להתבונן, לשאול שאלה?

טיפול טוב לא מתרחש רק בחדר

כי בעיניי, טיפול טוב לא מתרחש רק בחדר הטיפול. הוא מתרחש במפגש של האדם עם החיים שלו.

בחדר אנחנו יכולים לדבר על דפוסים, לזהות מחשבות, להבין מנגנוני הימנעות, לפגוש רגשות, לברר ערכים ולחשוב על אפשרויות אחרות. אבל השינוי שאנחנו מחפשים צריך בסופו של דבר להתרחש במקום שבו החיים באמת קורים.

• בבית.
• בעבודה.
• ברחוב.
• בממ"ד.
• במפגש עם אדם אחר.
• וברגע שבו הגוף מזהה סכנה עוד לפני שהמחשבה הספיקה להסביר מה קרה.

שם נמצאת האפשרות לעצור לרגע את הטייס האוטומטי ולפגוש את מה שקורה קצת אחרת.

למה דווקא צילום

וזו אחת הסיבות שאני עובדת הרבה עם צילום.

לא משום שהתמונה עצמה היא המטרה, אלא משום שהמצלמה יכולה להפוך לכלי שנמצא עם האדם בתוך הרגע שבו מתרחשת החוויה.

כניסה לממ"ד עם מצלמה ביד

מטופלת משדרות שנמנעה במשך תקופה ארוכה מלהיכנס לממ"ד יכולה להיכנס אליו שוב, הפעם עם מצלמה ביד. לא רק "להיחשף לממ"ד", אלא להתבונן: מה יש כאן? איפה האור? מה מושך את העין? מה קרוב ומה רחוק? מה הגוף שלי עושה כשאני נשארת כאן עוד רגע?

חזרה למקום שבו קרה משהו

אדם שחוזר למקום שבו חווה אירוע טראומטי יכול לפגוש אותו דרך המצלמה, ולהפנות לרגע את הקשב אל המאפיינים הצורניים שלו: קווים, צבעים, מרחקים, אור, צל, גבולות. המקום אינו מפסיק להיות קשור למה שקרה בו, אבל מתאפשרת עוד דרך להיות בתוכו.

חרדה חברתית: לאן הולך הקשב

מטופל עם חרדה חברתית יכול להיכנס לחלל בעבודה, ובמקום שהקשב כולו יישאב אל השאלה "איך מסתכלים עליי?", לקבל משימה אחרת: למצוא שלושה צבעים שחוזרים בחלל ולצלם אותם.

העולם לא השתנה. האנשים סביבו לא נעלמו. אבל הקשב שלו כבר אינו מוכרח ללכת רק במסלול המוכר.

חרדת בריאות: מצלמה כעוגן

ומטופלת עם חרדת בריאות יכולה, ברגע שבו הגוף שולח אות והמערכת כולה מתחילה להיסחף אל תרחיש מאיים, להשתמש במצלמה כדי להטיל עוגן: לחפש משהו יציב, להתבונן בפרטים, לבחור פריים, לחזור אל מה שנמצא כאן ועכשיו.

אלה רגעים קטנים. אבל בעיניי, שם הטיפול מתחיל להפוך משיחה על החיים למשהו שמתרחש בתוך החיים.

167 השעות שבין פגישה לפגישה

וכאן נמצא גם האתגר של טיפול שמתקיים פעם בשבוע.

בין פגישה לפגישה יש עוד 167 שעות.

ובתוכן מתרחשים הטריגרים, ההימנעויות, היחסים, המחשבות, הבחירות, הכאב, השמחה וההרגלים שאנחנו מנסים להבין ולשנות.

לכן מעניינת אותי האפשרות ליצור רצף טיפולי שאינו דורש מהאדם להיות כל הזמן "בטיפול", אלא מאפשר לעבודה הטיפולית להופיע ברגעים שבהם היא רלוונטית.

• לפעמים באמצעות שאלה.
• לפעמים באמצעות פעולה קטנה.
• ולפעמים באמצעות המצלמה שכבר נמצאת ממילא בכיס.

לא כדי לתעד את החיים מבחוץ, אלא כדי לפגוש אותם מבפנים.

שתיפתח עוד אפשרות

כי אולי אחת המטרות החשובות של טיפול היא לא רק להבין בדיעבד למה פעלתי כפי שפעלתי.

אלא שיום אחד, בתוך הרגע עצמו, תיפתח בפניי עוד אפשרות.

• לראות משהו שלא ראיתי.
• להישאר במקום שממנו נהגתי לברוח.
• להפנות את הקשב אחרת.
• לבחור תגובה אחרת.

ולאט־לאט, לפגוש את החיים אחרת.